הילד הלא מכבד... היכן זה פוגש אותנו 

בתחילה אני רוצה להבהיר ולעשות הפרדה בין "לא מכבד" לבין כעסים, התפרצויות זעם, שתיקות וכו' של הילדים בגילאים שונים. בואו נעשה סקירה קצרה על ציר הזמן מגיל 0 עד 18 ונסתכל  במבט ציפור על תופעות שונות בהתנהלות הילד, אותן אנו עלולים או עשויים לפרש לחומרא ולקולא כלפי עצמינו, היותנו ההורים (במיוחד כשזה הילד הראשון והשני).

עד גיל 3 הילד חיי באשליה מתוקה שאמא זה חלק בלתי נפרד ממנו והוא חלק ממנה, כמו רגל או יד שלה. ובגיל 3 "נופל האסימון הראשון" - שינוי משמעותי הורמונלי במוחו של הילד, במהלכו הוא מתחיל לקלוט בכל רמ"ח אבריו שהוא לא חלק מאמא, אלא ישות נפרדת (הפרדות מנטלית). 

הגילוי הזה הינו מפתיע, מסעיר, אך גם מותח. מתחילה תקופת ה"לא רוצה" (אגב, לא אצל כולם ולא תמיד). אם תופעות ה"לא רוצה" ממשיכות תקופה ארוכה, בעוצמות חזקות ובתדירות גבוהה, ייתכן וכדאי לבדוק את הכללים והגבולות שלכם כהורים מול הילד והאם הוא לא הילד הדחוי בחברת בני גילו.

בכל מקרה חשוב להתייחס לגילויי ה"לא רוצה" בהבנה ובסבלנות וטרם תחילת האירוע "הלא רוצה" הבא להעביר את הילד פיזית למקום אחר או להציע להביט על אובייקט חדש.

האם ה"לא רוצה" של גילאי 3 מצביע על העובדה שהילד לא מכבד אותנו? כמובן שלא!

ממשיכים לקראת גילאי 6-7: כיתה א'. בגילאים האלו נעשית הפרדות אנרגטית. הילד "עובר לחלקת האב" או דמות גברית אחרת במשפחה או בסביבה הקרובה (גם בנים וגם בנות). בגילאים האלו הילד "מתפכח" ומתחיל להביט על ההורים מהצד. מתפתחת במוחו היכולת לחשיבה אנליטית ביקורתית. אם עד גיל 7 כל מילה וכל פעולה של ההורים הייתה מתקבלת ע"י הילד כקדוש, כמובן מאליו, אזי מגיל 7 לילד מתפתחת היכולת לשיפוט מציאות. וזהו הגיל בו הוא עלול/עשוי לאותת לנו על עצמינו אנו ההורים אז מי אנחנו באמת (כבני אדם).

הילד שלנו הוא הרי כרטיס הביקור של המשפחה. מגיל 6-7 ועד גיל ה-18 של הילד עבורכם תקופה נהדרת לעבוד על עצמכם. מידת ההקשבה שלו, הנינוחות, ההצלחה בין החברים, מידת הכבוד כלפינו תספר לנו על עצמנו. אפרט קצת יותר: ילד אשר גדל במשפחה, בה כל הורה מושך לכיוון אחר ואין אחדות דעים, יתנהל בצורה לא מכבדת כלפינו ההורים. ילד הגדל עם הורה שדורש משהו ולא מקיים בעצמו עלול להתנהל בצורה לא מכבדת כלפי אותו הורה. ילד ממשפחה בה אין גבולות וההורים חסרי אונים מולו, יתנהל בצורה לא מכבדת כלפי הוריו. במשפחה בה מישהו מתנהל כלפי מישהו אחר מבני אותה משפחה בצורה לא מכבדת יגדלו ילדים שלא מכבדים הורים (אגב, זה לא אומר שהם לא יכבדו אנשים זרים או שלא ילמדו לכבד מישהו באופן עקרוני). הורים "קורבניים" עלולים לפגוש תופעת חוסר כבוד כלפיהם די מוקדם. הורה שלא מעריך ולא מכבד את עצמו ימצא את ילדו המחזיר לו את חוסר הכבוד העצמי שלו. יש עוד מקרים רבים אחרים בהם הילד עלול להתנהל בצורה שלא מכבדת את הוריו. האם זה אומר שהכול אבוד, הילד אשם, המסגרת החינוכית או אנחנו ההורים אשמים?!

זה אומר שעלינו ההורים לקחת אחריות על כך ולא להעביר אותה על הילד, בטח לא באמירות "מה לא עשיתי בשבילך וזה היחס שאני מקבל?!" (אתם בחרתם להיות הורים). הילד לא חייב לכם. אתם ההורים חייבים לו. הם כשיגדלו יהיו חייבים לילדים שלהם וכך זה ימשיך הלאה.

אז לא הכול אבוד. זו הזדמנות להודות (כוונתי לומר "תודה") ולהבין שהגיע זמן להשקיע ביחסים בין בני הזוג, בלהעניק לעצמי כהורה, כאישיות: להבין מה אני רוצה, האם אני משקיע זמן בלפתח את עצמי, בללמוד משהו חדש, בדאגה לבריאות שלי, האם אני מצפה ודורש מהילד את מה שאני מקיים בעצמי ואם לא, אז איך אעשה זאת, האם אני בן אדם שתורם לאחרים, לקהילה. האם אני מחובר לעצמי וחיי על פי הייעוד שלי. גם את זה הילדים שלנו קולטים באופן תת מודע ומחזירים לנו ביחס מכבד או פחות.

זוכרים?! הרי הילדים שלנו הם המורים הכי טובים שלנו. והם מאוד מאוד אוהבים אותנו וזקוקים לנו, להורים בטוחים בעצמם, יציבים, אוהבים, חמים, הורים שאוהבים ומכבדים את עצמם.